הפרידה מהילד בגן או בית הספר בבוקר הופכת לסיוט? אתם שואלים את עצמכם: "למה הוא דבוק אליי כל כך"? כל הילדים נפרדים מההורים והוא/היא לא מוכנים להישאר לבד בחוג, יום הולדת או אצל חברים? בשפה מקצועית קוראים ליחסים כאלו בין הורים לילדים יחסי תלות או יחסים סימביוטיים.
סימביוזה היא מילה מתחום הביולוגיה ומוגדרת כיחסי גומלין בין מינים הנמצאים בצמידות, חיים בשיתופיות ותלויים אחד בשני. כאשר נולד תינוק הוא תלוי לגמרי בהוריו (במיוחד באימו במידה והוא יונק). ההורים או הדמויות המטפלות ממלאים את כל צרכיו: הזנה, ניקיון, הרגעה. הם לומדים לספק את כל רצונותיו, מבינים אותו ונענים אליו לפעמים עוד בטרם הביע אי נוחות מסוימת.
באופן נורמטיבי, עם הזמן כאשר התינוק גדל ובהתאמה לגדילתו הפיזית הוא הופך לילד ומתחיל להיות יותר עצמאי. הילד מתרחק באופן פיזי מהוריו לזמנים קצרים, הוא הולך לגן, מוזמן לשחק ולהיפגש עם חברים ואולי אף משתתף בחוגים. להתרחקות זו יש גם היבט רגשי: במידה והילד חווה חוויות והתנסויות חיוביות הוא מפתח יחסים של אמון עם הדמויות הסובבות אותו, לומד שיש לו על מי לסמוך, שהעולם הוא מקום בטוח. אולם לעיתים קורה שהילד או ההורה אינם מצליחים ליצור את הנפרדות והגדילה עקב חרדות, פחדים, דאגות ותלות יתר אחד בשני.
כאשר מגיע ילד לטיפול ואני רואה שיש יחסים סימביוטיים בינו לבין אחד ההורים, אני שואלת בפגישות של הדרכת הורים את בני הזוג האם מישהו מהם מזדהה עם מצוקת הילד, חווה על עצמו את הקשיים של הילד וסובל איתו, כמעט תמיד מסתבר שאחד ההורים גם חווה קשיים דומים בילדותו ולכן בתור הורה מתקשה לעשות את ההפרדה, ובאופן לא מודע משדר לילד תחושת חוסר ביטחון ומגיב לילדו מתוך חווית העבר שלו כילד.
בקליניקה בטיפול באמנות עם הורה וילד ניתן לראות את הדפוס הזה בקלות באמצעות שימוש במספר כלים אבחוניים עם חומרי אמנות. אחד הכלים הוא יצירה משותפת אשר מונחית ע"י המטפל/ת ובעלת הוראות וכללים מוגדרים. כאשר קיים דפוס כזה יש סיכוי גדול לראות יצירה משותפת של ההורה והילד אשר נראית כמו יצירה שנוצרה על ידי אדם אחד ולא כיצירה שנוצרה בדו שיח אמנותי בין שניים, עם מקום ומרחב לכל אחד לבטא את עצמו. דרך עבודה משותפת של הורה וילד באמנות והדרכת הורים ניתן לעבד בהצלחה את חווית ההיפרדות הגדילה והעצמאות של הילד ושל ההורה גם יחד.
אם ילדכם או אתם חווים קשיים דומים אשמח לייעץ.